נטישת בעלי חיים – עברה על פי חוק!

סעיף 2א'(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד - 1994 (להלן: "החוק") קובע את האיסור לנטוש בעל חיים ולשונו כדלהלן:

"לא ייטוש בעלים של בעל חיים, או אדם שבעל חיים נמצא ברשותו או באחריותו (בחוק נקרא- מחזיק) את בעל החיים."

הסעיף נוקט בלשון "בעל חיים" ומכאן שהחוק חל על כלל בעלי החיים (על פי החוק, בעל חיים מוגדר כ"בעל חוליות למעט אדם"),שהוחזקו על ידי אדם ואשר לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם באם ינטשו. החל מחיות מחמד וכלה בחיות משק שננטשו בשל סיבות שונות (גיל, מין, מחלות בהם נדבקו) ולא ידעו כיצד לשרוד בכוחות עצמן, על אף ובשל העובדה שהוחזקו בתנאי שבי קשים.

ואולם בפרקטיקה הצעת חוק זו הועלתה, לאור "אין ספור מקרים בהם ננטשות ונזרקות חיות בית (כלבים וחתולים בפרט) על ידי בעליהם, חיות אשר הורגלו למגורים בבית עם משפחה, ואשר אינן עוד מסוגלות לדאוג לעצמן בחוץ. חיות אלו נידונו למוות ומחלות." כך נכתב בהצעה לתיקון החוק של חבר הכנסת יולי-יואל אדלשטיין מיום 8.4.2004.

אוהבי בעלי חיים והפועלים למען זכויותיהם עדים לתופעת הנטישה בכל זמן נתון. כיום, בעידן הרשתות החברתיות, ניתן לראות השקם והערב פוסטים הקוראים לאמץ כלבים וחתולים ולצידם תמונות קשות של חיות מחמד, שהיו בעבר אהובים ומטופחים ונראים כשבר כלי בהסגרים, בעמותות או ברחוב, לאחר שננטשו בצורה אכזרית בשל מיני תירוצים עלובים כגון: גיל מופלג והשלכותיו, אי שליטה על הצרכים, מעבר דירה, נופש אליו יצאה כל המשפחה וכו'.

נוטשים רבים מתרצים את נטישת בעל החיים, כ"שחרור" בעל החיים ל"חופשי" ו"לחיק הטבע". מן המותר לציין, שהמילים הללו הינן פסטוראליות ויפות ואולם אין בינן ובין הסיטואציה האכזרית הזו ולא כלום. לא ניתן באבחת יד להחזיר בעל חיים שנשללו ממנו האינסטינקטים ה"חייתים" שהיו טבועים בו ל"טבע", אם בשל הליך הביות שעבר ואם בשל הכלאות גנטיות שנעשו באבות אבותיו במשך דורות.

מעבר לנטישת הגוף הפיזי של בעל החיים לרעב, תנאי מזג אויר קיצוניים, התעללות, מחלות ותאונות, הנטישה טומנת בחובה רובד פגיעה נוסף והוא הרובד הנפשי. בעל חיים שננטש ובעיקר חיות מחמד אשר היו רגילות להיות חלק מהתא המשפחתי, חוות כאב ודיכאון עד כדי אבדון.

סעיף 17 (ב1) לחוק קובע "נעברה עבירה לפי סעיף 2א', תהא זו הגנה לנאשם אם הוכיח כי נקט את כל האמצעים האפשריים למניעתה"

לא מן המותר לציין, שכמעט רובן ככולן ,של הנטישות אינן חוסות תחת כנפי הגנה זו. על מנת שלנוטש תהא הגנה מכוח החוק, יהא עליו להוכיח ,נסיבות אקוטיות אשר הצדיקו את הנטישה כגון פינוי מידי של קשיש למוסד סיעודי או נסיעה לחו"ל לשם קבלת טיפולים למחלה חשוכת מרפא וכו'.

נטישה יכולה ללבוש צורות רבות: "איבוד בעלי החיים" בדרך כלל במקום מרוחק דיו ממקום המגורים (שלא יטרידו את הנוטשים חלילה), כאשר המקומות האהודים על הנוטשים הינם בסמוך למושבים, קיבוצים ואזורי חורש בהם "החיות ממילא מסתובבות חופשי ומישהו כבר ימצא את בעל החיים וידאג לו", השארתם קשורים ליד מכלאות רשותיות / פרטיות או עמותות, מעבר דירה והשארתם לשוטט בסמוך למקום המגורים הישן (קורה לרוב עם חתולים), הגבלת כניסתם לבית והפקרתם בשטחים של הבניין המשותף או הציבורי וכן כל צורה נוספת של התנתקות או הפסקת הטיפול בהם, אשר חושפת אותם לאלמנט של חוסר אונים פיזי ונפשי.

ואולם במקום בו הבעלים ימסור פיזית את בעל החיים למקום כלשהו, אשר יספק לו תנאי מחיה בסיסיים, הדבר לא יחשב כנטישה על פי חוק והבעלים יהיה פטור בדין וזאת גם אם תנאי ההחזקה החדשים יהיו נחותים לאין שיעור מהתנאים להם היה רגיל בעל החיים וגם אם יחווה רגשית את אותו האלמנט של חוסר אונים נפשי.

לדוגמא: בסיטואציה בה הבעלים יגיע עם כלבו לעמותה המעניקה מחסה לבעלי חיים ויבקש מנציגיה לקחת את בעל החיים תחת חסותה, יטו לרוב הנציגים לקחת בלית ברירה את בעל החיים מתוך ידיעה שאם לא יסכימו לכך, ובפרט אם בעל החיים סובל מבעיה בריאותית או שהוא מבוגר, הוא ייזרק לרחוב, על כל המשתמע מכך . דוגמא נוספת לכך, הינה כלב, אשר בעליו מסרב להוציאו מהסגר רשותי לאחר שהוכנס אליו אם כיוון שנמצא משוטט או לאחר שנשך וכו'.

בשל לקונה זו, הוציא משרד החקלאות טיוטה לתיקון "תקנות להסדרת הפיקוח על הכלבים התשס"ג – 2005" שמטרתה כאמור בדברי ההסבר לתיקון, הינה, "השלמת ההוראות הקיימות כיום בחוק ובתקנות מכוחו, וכן בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994, לעניין איסור נטישה של בעלי חיים.

בתיקון זה מוצע "לחייב את בעלי הכלבים לקחת אחריות על הכלבים שבהחזקתם, ולא להסתפק בכך שהכלב נאסף על ידי הרשות המקומית או על ידי עמותות למען בעלי חיים. באופן זה, על בעלי הכלבים לנקוט בצעד אקטיבי לשם קבלת הכלב בחזרה לידיהם או לשם ויתור מפורש על הכלב, כך שניתן יהיה לנהוג בכלב ככלב ללא בעלים, בהתאם לחוק. בתיקון מוצע לקבוע ,כי מקום שלא ויתר בעל הרישיון באופן מפורש על הכלב, יהיה חייב להגיע ולאסוף אותו ממקום החזקתו, והפרת חובתו זה ,תהווה עבירה פלילית שדינה קנס. בין היתר, ישמש התיקון המוצע, אמצעי נוסף לצמצום תופעת נטישת כלבים".

ברור שתיקון זה, אינו סוגר באופן הרמטי את הפינה של "הנטישה החוקית", משום שהבעלים כאמור יכול לוותר על הבעלות בכלב ואז התוצאה האופרטיבית היא שהבעלים לא ייענש, הכלב יישאר בהסגר או בעמותה וניתן יהיה לנהוג בכלב, ככלב ללא בעלים, קרי, למוסרו לאחר או להרדימו וזאת בערך אותה הסיטואציה שקוראת היום טרם כניסת התקנות לתוקפן.

אם כן תשאלו את עצמכם במה מתבטא השינוי? ובכן, השינוי נותן מתן רובד נוסף להגדרה נטישה והאפשרות לקנוס את הבעלים, במידה והוא לא עומד באחד מהקריטריונים הפוטרים אותו מחובתו להגיע ולקחת את הכלב מהמתקן בו הוא נמצא וכן להקל, בעיקר על העמותות, לבצע את העברת הבעלות על שם המשפחות חדשות אשר חפצות לאמץ את הכלב.

סעיף 17 (ב) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994, קובע בין השאר למורשע בעברת הנטישה, עונשין וייעוד קנסות בזו הלשון: "העובר על הוראות סעיפים 2א'..., דינו- מאסר שנה או הקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

כאמור בחלק הראשון של מאמר זה, חרף האמור בחוק, אכיפה איין. במה דברים אמורים? עד כה ואף על פי שהתיקון לחוק האוסר על נטישת בעל חיים נכנס לתוקפו בשנת 2005, הוגש כתב אישום ראשון בנושא ע"י משרד החקלאות (אולי לאחר מכן הוגשו עוד בודדים) שנסתיים כאמור לפני מספר חודשים, בקול ענות חלושה לאחר שבית המשפט החליט לא להרשיע את הנאשם שהודה בנטישת כלבתו, מהסיבה שהרשעה עלולה לחבל בהתפתחותו המקצועית והאישית..וגזר עליו עבודות שירות בהיקף של 150 שעות.

נטישה היא פעולה שכיחה המתבצעת על בסיס יום יומי. בכל שנה מתבצעות למעלה מ100,000 נטישות כהגדרתן בחוק ולפחות עוד עשרות אלפי "נטישות חוקיות" בהם מובא בעל החיים לעמותה או מכלאה רשותית ומושאר שם שבור וכואב.

בעקרון ישנן שתי רשויות שבידיהן סמכות מקבילה לחקור ולהגיש כתב אישום בנושא הנטישה והן המשטרה (כאשר מי שאמור להגיש בפועל את כתב האישום היא התביעה המשטרתית או הפרקליטות) וכן היחידה החוקרת ויחידת התביעות במשרד החקלאות.

משטרת ישראל מסרבת באופן שיטתי לטפל בתלונות הנוגעות להתעללות וביניהן נטישה וכמעט כל תלונה בנושא זה נסגרת מסיבה של "אין אשמה פלילית".

אתם וודאי שואלים את עצמכם כיצד יכול להיות שמשטרת ישראל סוגרת את התיק מסיבה כזו וזאת כאשר כתוב בחוק מפורשות, שנטישה הינה עברה???ההסבר פשוט מאוד. המשטרה לוקחת פיסות מידע שמתאימות לה מהתלונה עצמה וסוגרת את התיק עוד לפני בכלל שזימנה את החשוד לחקירה.

לדוגמא הגשתי בשם "עמותת משמר בעלי החיים בישראל" בה אני מכהנת כיועצת משפטית, ערר על החלטת המשטרה לסגור תיק, בו כל העובדות הצביעו כי התבצעה עברת הנטישה ואשר הצדיקו לפחות את זימון החשוד לחקירה.

במקרה הנ"ל, הכלבה נמצאה ללא בעליה הרשומים או כל מחזיק אחר בה, במקום מרוחק מאוד מהאזור בו החשוד התגורר במרכז הארץ ולמרות שיחות חוזרות ונשנות עם החשוד הוא לא טרח לאסוף את הכלבה 10 חודשים מהמועד בו יודע על כך ולא היה מוכן לשאת בהוצאות הטיפול הרפואי שניתן לכלבה בשל מחלה שהחמירה עקב נטישתה.

התשובה שקיבלתי מהפרקליטות שדנה בערר הייתה ,כי החשוד אמר למתלוננת שהכלבה הלכה לאיבוד...ממש מפתיע! החשוד לא הודה בפני מוצאת הכלב הנטוש שביצע את עבירת הנטישה. בשל כך, נסגר התיק ונדחה הערר. אם כך, לשיטת המשטרה והפרקליטות כל פורץ, אנס, גנב ועבריין אחר שיטען שלא ביצע את העברה המיוחסת לו, אפילו לא יוזמן לחקירה.

עובדה זו חמורה שבעתיים באשר סעיף 2א(2) לחוק, מטיל משא כבד יותר על החשוד בעברת הנטישה, בקובעו כי נטל ההוכחה מוטל עליו כבעלים או כמי שהחזיק בבעל החיים להוכיח שלא נטשו.

לאחר שהמשטרה לא טיפלה בנושא העברתי את התיק לטיפולה של יחידת הפיצו"ח החוקרת במשרד החקלאות, החשוד זומן לחקירה ובימים הוחלט להגיש כתב אישום כנגד החשוד בעברת הנטישה.